גרפיקאית, הנותנת שירותים ללשכת הפרסום הממשלתית מזה 26 שנים, באמצעות חברות קבלניות מתחלפות, טוענת להכרה ביחסי עבודה בינה לבין המדינה.
בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קיבל את התביעה.
הסוגיה העולה בתובענה נוגעת לזהות המעסיק בתבנית העסקה מורכבת. עקרון בסיסי שנקבע בקשר לכך הוא כי זהות המעסיק לא תיקבע לפי האופן בו הגדירו הצדדים עצמם את מערכת היחסים, אלא תוך בחינה מהותית. בחינה מהותית זו נועדה לאתר את מי שבינו לבין העובד קיימת "התקשרות אותנטית ולגיטימית" של יחסי עבודה.
בחינת האותנטיות נעשית לפי מבחני עזר שונים שנקבעו בפסיקה בהתבסס על התכלית של הכרה ב"מעסיק" ככזה. המבחן הוא "האם הלבוש הפורמלי בו הולבשה תבנית ההעסקה תואם את העסקה האמיתית שנרקמה בין הצדדים". בתוך כך, האם בתבנית ההעסקה אין דבר הנוגד יסודות משפט העבודה, ולמעשה מנוגד ל'תקנת הציבור', האם מתכונת ההעסקה פוגעת בדרך כלשהי בזכויות העובד, גם אם הצדדים לא התכוונו לקפח את העובד ופעלו מתוך מטרה לגיטימית, האם לפנינו מיקור חוץ מוסווה של כוח אדם, או מיקור חוץ של פונקציות.
מיקור חוץ מוסווה של כוח אדם,
במקרה האמור בראש מאמר זה, למעשה, מתכונת ההעסקה הינה "מיקור חוץ של המשאב האנושי" תוך עקיפת הוראות חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם. במתכונת העסקה זו ביקשה המדינה להתחמק מהחלת הוראות החוק החלות על עובדי מדינה, הסכמים קיבוציים, צווי הרחבה והתקשי"ר ובכך לקפח את התובעת הן כלכלית והן ארגונית. בהעסקתה של התובעת על ידי צד שלישי, פגעה המדינה בהשגת תכליות משפט העבודה ובכללן העיקרון כי העבודה אינה "מצרך" ומשכך לא ניתן ליתן להתקשרות זו תוקף משפטי.
סוף דבר וכאמור, במקרה דנן, נקבע כי בין העובדת למדינה מתקיימים יחסי עובד ומעסיק בכל תקופת עבודתה.מיקור חוץ מוסווה של כוח אדם