סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, קובע כדלקמן:
"חדל עובד לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד, ישלם המעסיק פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד".
מלשון הסעיף עולה, כי הזכאות לפדיון חופשה קמה לעובד רק בעת סיום יחסי העבודה, ולא לפני כן. וכפי נפסק בפרשת בברט:
"עילות תביעה לתשלום פדיון ימי חופשה ולתשלום פיצויי פיטורים, מעצם מהותן, מהוות תוצר לוואי של נסיבות בהן יחסי העבודה נסתיימו. בלשון אחרת – בחינת סיום יחסי העבודה הינה אינהרנטית ותבועה ברכיבי תביעה אלה וכל עוד יחסי העבודה נמשכים, לא צומחת זכות תביעה בגין רכיבים אלה".
הקביעה שלפיה לא ניתן לשלם לעובד תמורה בעד חופשה במהלך העסקתו, חלף יציאתו בפועל לחופשה, מתיישבת עם תכליתו של חוק חופשה שנתית לפיה מטרת החופשה להעניק לעובד בפועל מנוחה, בכדי שיאגור כוח לעתיד.